פרק 1 - פלסטיק

8 שנים הסתתרתי מאחורי פלסטיק.

400 סיסי בכל צד, כמעט קילו שלם תלוי לי מהחזה. מסתובבת עם תחושה של כבדות ושל מחנק. תחושה של הרחבת הגבולות הטבעיים של הגוף בצורה לא פרופורציונלית - תכלס קיבלתי בדיוק את מה שבקשתי מהרופא "תעשה שזה יראה קצת יותר ממה שמתאים לי פרופורציונלית".

8 חודש

ים שאני כבר חופשיה - המשפט ירדה לי אבן מהלב מתארת בצורה מדוייקת את מה שאני מרגישה.

הכל התחיל באזור גיל 10 כשעברתי מהוד השרון למושב עופר. עליתי לכיתה ד', בית ספר חדש, ילדים חדשים. מעבר לא פשוט, הרגשתי שנעקרתי מהשורשים.

והילדים כמו כל הילדים בכל המקומות, תמיד יהיו כאלה שיזהו את החלשים, ימצאו את נקודות החולשה ויזרקו איזו מילה. יפגעו לך עמוק בנשמה. כשיהיו גדולים הם אפילו לא יזכרו על מה אתם מדברים. מה הם כבר אמרו הם ישאלו. אפילו לא ידעו שפגעו.

"יא שטוחה"

"עקצו אותך שני יתושים"

"יש לך ציצי בגודל של כפתורי רדיו"

"יא קרש"

אלו היו רק חלק מהכינויים להם זכיתי במשך השנים משלל בנות ובנים קטנים וגם גדולים.

כשעברו השנים וסיימתי ללמוד המשיכו המשפטים אבל רק שינו מעט פנים.

"יאא איזה ציצי קטן וחמוד יש לך"

"אוי מאמי, אין לנו בחנות חזיות במידה שלך"

"את נראת מעולה רק חבל שיש לך חזה קטן"

"אם יהיה לך ציצי יהיה לך מזה יפה"

"אם היה לך חזה היית נראת יותר אישה ופחות ילדה"

"גברים אוהבים שיש במה לתפוס"

המסר החברתי החל לחלחל ואני התחלתי להפנים את הציפיות ששודרו אלי בשלל צורות, חברים, פרסומות, מוכרות אקראיות בחנויות וכל מי שפשוט הרגיש בנוח להעיר לי ולבקר את החיצוניות שלי.

תקופה ארוכה הייתי הולכת עם פוש-אפ עצבני. דוחפת את כל מה שיש לי לקדמת הבמה בתקווה לגרום לך לאבד ריכוז ולפזול למרפסת שלי בלי כוונה.

יום אחד פגשתי חברה של חברה, היה לה חזה מושלם עגול וגדול. המבט שלי הלך מיד לשם, הייתי יותר גרועה מגברים פוזלת לכל הציצים, אפשר לומר שהייתה לי קנאת שדיים רצינית.

בקיצור התחלנו לדבר והיא סיפרה שיש לה שתלים שילמה רק עשרת אלפים שקלים.

היא שאלה אם אני רוצה לגעת, התביישתי אבל בפנים כל כך רציתי אז נגעתי וזה היה לי נעים. קצת כמו שני כדורים אבל לא כל כך נוקשים כמו שטוענים.

באותו הרגע קיבלתי החלטה אני הולכת על כל הקופה.

הולכת לבנק לוקחת הלוואה ופשוט מגדילה.