פרק 4 - אובדן שליטה

(ביקשתם שאמשיך לכתוב וזה עשה לי כך כך טוב! אז הנה החלק הבא והפעם אני נותנת לכם הצצה אפילו קצת יותר חשופה לעמקי הנשמה) כל הזמן חיכיתי להחלמה מלאה, שיפסיק לכאוב, שיהיה יותר טוב, שאוכל לחזור שוב לישון על הבטן. הרופא אמר שיעבורו עד שנתיים לפחות להחלמה מלאה ולקבלת הצורה הסופית. אז חיכיתי בסבלנות.

אחרי הניתוח התחילו השנים הכי פרועות בחיי.

מחשופים אינסופיים, מושכת תשומת לב מכל הכיוונים. הכל הרגיש לי מוקצן, מסיבות, בלאגן, פירסינגים וקעקועים ובקיצור - אובדן חושים. לצערי הרב בחרתי להיות מוקפת באנשים פחות טובים. אנשים שניצלו אותי לצורכיהם האישיים.

התרחקתי מעצמי כל כך.

הייתי זרה בתוך הגוף שלי מבלי להיות מודעת לבעיה.

יום אחד חזרתי ממסיבה כולי דלוקה, הלכתי לשבת עם חברים בבית, אמרתי להם שהם חייבים לשמוע איזה טראק משוגע שבול ככה אני מרגישה.

הם הסתכלו עלי כאילו אני איזה הזויה.

ארבע החברים האמיתיים שלי הושיבו אותי לשיחה - "intervention" (התערבות) מה שנקרא.

הם אמרו לי שזה רציני: "את הולכת ונעלמת לנו אנחנו באמת דואגים". אני צחקתי ואמרתי: "אני לא מבינה מה אתם רוצים, אני עפה על החיים".

ידיד הכי טוב שלי הלך להביא את המפתחות לאוטו ואמר לי: "כנסי לבפנים" עניתי לו: "מה למה? לאן נוסעים?" והוא ענה לי: "סתם סיבוב להביא ממתקים".

נכנסנו לאוטו הישן של סבא שלו, רכב מפחיד בלי מעצורים ומשהו מרגיש לי מוזר במפנים.

פתאום הוא מתחיל להאיץ ואני מתחילה לפחד.

חושך מוחלט ואנחנו דוהרים בדרך כורכר במהירות בלי מעצורים. אני אומרת לו" חלאס זה לא מצחיק מה אנחנו עושים?!"

בום! הוא מרים את הארמברקס של הרכב ומתחילים הסיבובים. צלחת ראשונה וכל הגוף שלי נזרק בלי שליטה. אני צועקת "מה אתה עושה יא משוגע!" הוא לא עוצר רק ממשיך לנסוע כמו מופרע ואני צורחת מפחד ובוכה.

לא יודעת כמה זמן עבר עד שהוא עצר ואמר עם דמעות בעיניים "נעם מה שהרגשת עכשיו אני מרגיש כפליים - פחד, מצוקה, אובדן שליטה ככה את גורמת לי להרגיש מבפנים אני מפחד לך על החיים".

המומה, בוכה, כועסת נורא אבל בכל זאת מחבקת אותו ומודה לו על הדאגה. למרות כל הדרמה שעשה זה נעים להרגיש אהובה. מרגיעה אותו ומבטיחה לו שיהיה בסדר שלא ידאג. אני באמת בשליטה.

זו הייתה רק אנקדוטה קטנה מתקופה שבדיעבד היום אני יכולה לומר שברובה הייתי לגמרי באובדן שליטה. בכל מקרה נראה לי שהבנתם את הנקודה אז יאללה בואו נמשיך לסיפור הבא.