פרק 6 - אהבה מרפאת

בזמן שאני עוברת את התקופה הקשה ביותר בחיי

פונה אלי חברת ילדות מכיתה ב'.

אנחנו קובעות להיפגש לצהריים.

מתעדכנות ומגלות ששתינו בדיוק הפכנו לרווקות.

כעבור שבועיים היא מזמינה אותי למסיבת יום הולדת 50 שארגנה לאמא שלה, כולי שבורת לב מגיעה בתקווה לעשות קצת שמח בנשמה.

לפתע אני רואה את אחיה הגדול תום וליבי עומד דום.

גבוה ושרירי עם עיניים ירוקות-אפורות ותלתלים חומים. רוקד וזז כל כך מדהים! מיד אמרתי לה "דניאל בואי דחוף לשיחה באחד החדרים". "מה מה קרה??!" היא אומרת לי בפליאה. "תקשיבי נראה לי נדלקתי על אח שלך, אבל אני לא יעשה מהלך מבלי שתתני לי ברכה". היא מסתכלת עלי במבט מוזר וחושבת לעצמה דקה ארוכה "יאללה מה יש בזה, תהנו אהובה".

החיבור היה מיידי לא חשבתי לרגע שהגבר הזה הולך להיות בכיר ליבי. כולה רווקה שבועיים עם כרטיס טיסה בידיים. בכלל הייתי אמורה לטוס לאוסטריה לפגוש איזה סבסטיאן אחד שהכרתי באוזורה.

תום שלח לי את השיר billy joel - vienna וכל השאר היסטוריה. המילים של השיר פגעו באופן כה מדוייק. החלטתי שאני לא יכולה ללכת לחפש הרפתקה חדשה כשהוא ככה תפס לי את הלב בלי הכנה.

צ'וקו שלי אהוב ליבי פשוט עזר לי להגיש בנוח עם עצמי. עם האני האמיתית, הפשוטה, זאת שבלי המסכה, בלי האיפור, בלי המחשופים העמוקים והעקבים הגבוהים.

שפכתי את כל הלב שלי בפניו, דברים שלא אמרתי לאף אחד והוא אהב אותי. הוא לימד אותי לאהוב את עצמי.

לקחו לי עוד 4 שנים של שינויים, עבודה פנימית בטיפולים וכמה טיולים משני חיים עד לקבלת ההחלטה להוציא את השתלים.

בארבעת השנים האלו גם התמודדתי עם חרדה חברתית שנבעה ישירות מהשתלים, זה התחיל עוד שם באוזורה כשנימאס לי כבר מנעיצת המבטים.

התחלתי פיזית להסתתר מתחת לבגדים להחביא את הנוכחות שלי מאחרים. כל יציאה מהבית לפגוש אנשים הייתה מלווה בתחושת לחץ וחרדה, פחד, חוסר נוחות ובושה אדירים.

שתפתי את אמא בהתלבטות שלי והיא צהלה מאושר. היא סיפרה לי שהיא שמה לי במשך השנים כל פעם קצת כסף בצד בשביל שתיהיה לי קופה עם כסף במיוחד להוציא את השתלים. היא דחפה אותי לעשות את הניתוח כמה שיותר מהר "אין למה לחכות the sooner the better" היא אמרה. אבל אני עדיין לא לגמרי הייתי שלמה עם ההחלטה.

מלאת חרדות ופחדים משתקים החלטתי להקשיב לעצמי, להקשיב לגוף ולעשות שיהיה לו נעים. אני אשתף אתכם בכנות שהדבר שהכי פחדתי ממנו הוא שאולי אני עושה טעות. אולי אני שוב משנה משהו חיצוני בתקווה שישפיע על הפנימי.