פרק 7 - על קו התפר

קראתי שוב את המכתב שאבא כתב לי לפני הניתוח והפעם מפרספקטיבה אחרת, ותוך כדי שיח עמוק עם עצמי הבנתי שההחלטה הפעם שונה. משום שהיא מגיעה מהפנים החוצה ולא מהבחוץ לבפנים. הרי זה כל כך לא מקובל חברתית להוציא את השתלים. אבל הפעם אני עושה את כי זה מה שהקולות הפנימיים שלי מבקשים ולא מה שהקולות החיצוניים דורשים.

אז יצאתי לדרך!

התחלתי בתהליך של לברר מה בעצם עושים איך בכלל מוציאים את השתלים, האם זה יכול להיות במימון הקופה? אולי אוכל לחסוך להורים את ההוצאה..

פניתי לרופא משפחה, סיפרתי לו על הבעיות. הוא הפנה אותי לכל מיני בדיקות שגרתיות: צילומים, בדיקות דם וכו'.. הכל יצא תקין. הוא אמר לי "גברת אין לך שום בעיה. את בריאה לגמרי השתלים שלמים חבל להרוס כאלו ציצים יפים".

קצת מופתעת עניתי לו בחזרה "תודה על המחמאה אבל דעתך ממש לא משנה, תן לי בכל זאת הפנייה". כך היה, הוא נתן לי הפנייה לרופא פלסטיקאי מומחה של הקופה (מכבי).

פגשתי את המומחה, הפגישה הייתה ממש קצרה ובה הוא אמר לי דברים מאוד דומים "חבל יש לך שדיים ממש יפים, אין שום סיבה רפואית להוציא את השתלים".

מיואשת ומתוסכלת הבנתי שלא אצליח להשיג מימון מהקופה וקבעתי תור לרופא שהכניס לי את השתלים. חשבתי לעצמי אולי עדיף באמת שמי שהכניס אותם יהיה זה שיוציא אותם.

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בפגישה יצאתי אשכרה בטראומה. הוא אמר לי דבר כזה: "תקשיבי לי טוב אם תעשי את הטעות הזאת ותוצאי את השתלים את תראי כמו ילד עם צלקות! תחשבי טוב טוב אם ככה את רוצה להראות. לא חבל? את כזאת כוסית עכשיו!"

ואו אפילו לא ידעתי איך להגיב. קצת בלעתי את הלשון ובסוף התאפסתי על עצמי ואמרתי "הגעתי לכאן כדי לשמוע את דעתך המקצועית ולא את דעתך האישית אז אשמח אם תוכל לדבר איתי על הפרטים הטכניים".

הוא התעצבן שבכלל עניתי לו ואמר לי שאני חצופה ושהגעתי לכאן כדאי לשמוע את דעתו וזאת דעתו.

לא ויתרתי ובסופו של דבר הגעתי לרופא מדהים שקיבלתי עליו המלצות חמות - לא פלסטיקאי אלא רופא מומחה לכירורגיית שד. שמו ד"ר רפי קליין.

קליין היה הראשון שבאמת הקשיב למצוקות שלי, הסביר לי על התהליך ועל הסיכונים ובאמת היה מקצועי מבלי להשמיע את דעתו האישית בנושא.

קבענו תור לניתוח בעוד שבועיים והוא אמר שהוא כבר יגיש את הבקשה לטופס אישור לניתוח במימון הקופה.

שמחתי נורא והחלטתי לצאת לחופשה - חופשת פרידה מהשתלים. פעם אחרונה על חוף הים בבגד ים עם החזה הגדול, פעם אחרונה להרגיש אישה שופעת. רציתי להודות לשתלים על הזמן שהיו איתי ועל התפקיד שמילאו עבורי - קצת כמו גלגלי עזר של אופניים, קצת כמו זוג קביים.